• barmnsk

שבעה דברים חשובים שלמדתי על סטוריטלינג ועמידה מול קהל

🌬1. אוויר - בפעם הראשונה שעמדתי מול קהל בלעתי אוויר בקצב לא נורמלי. לא הצלחתי לנשום סדיר ולחלק את הקשב של הגוף שלי בין מה שהמוח רוצה להגיד לבין מה שהריאות צריכות כדי לסחוב אותי לקו הסיום. אחרי ההרצאה החמישית שלי, הבנתי שמשהו חייב להשתנות והתחלתי לתרגל נשימות לפני כל הרצאה ולהתאמן עם עצמי על קצב הדיבור וההפסקות המתודיות שלי.

⚓️2. מצגת היא עוגן - אני יודעת לספר ולדבר את המצגות שלי גם אם תהיה הפסקת חשמל אפוקליפטית שתימשך יממה שלמה, אני לא תלויה בהן. המצגת היא העוגן הוויזואלי שלי, סייד קיק שעוזר לי במלאכת הסטוריטלינג הפיזית שאני מיישמת כשאני מספרת סיפורים מול קהלים של א.נשים. לפעמים, המצגת חשובה ואי אפשר בלעדיה (במקרים של מסמכים רשמיים, רפרנסים למחקרים, מודלים ודוגמאות) אבל רוב הפעמים, היא שם כדי להרים לי, ולא ההפך.

☀️3. אנחנו שמש - כשהתחלתי להרצות, גם אני חשבתי שאצליח לייצר קשב רב יותר אם אסתובב הלוך ושוב על הבמה לאורך ההרצאה שלי. לא רציתי לפספס את הקהל בקצוות ואת מאות הפרצופים שנסתרים ממני אם אעמוד במרכז הבמה בלי תזוזה. לפני שנה, ניגשה אליי אחרי הרצאה שהעברתי קולגה ידועה מהתחום. היא הסתכלה עליי ואמרה לי:״את לא צריכה להסתובב מצד לצד כדי שיקשיבו לך. את שמש, הכוכבים נעים סביבך. יש לך מספיק כריזמה ואת מייצרת מספיק ערך כדי להתמקד באמצע הבמה, ולמשוך את כולנו להביט בך, בלי תנועה״.

זה היה המשפט המשמעותי ביותר שנאמר לי השנה. למדתי ממנו כל כך הרבה על עצמי ועל המשמעות של עמידה מאוזנת מול קהל.

📸4. לא אומרת צ׳יז - אני חיה את הבמה מכל הנשמה שלי, ולכן: התמונות שלי ממנה יוצאות קסומות, אך מאוד דרמטיות. מחוות ידיים פשוטות הופכות תיאטרליות כשהן נתפסות בפריים אחד, גורמות לי להרגיש כמו שחקנית אורחת בפרק של ״טלנובלה בע״מ״. היום, אחרי 5 שנים בפרונט, למדתי לחיות עם זה. מעדיפה את התשוקה שלי מאשר את החשיבה האובססיבית איך אצא בתמונות יחסי הציבור שיפרסם האירוע לאחר שיסתיים.

⚡️5. להוביל - כשרק התחלתי להרצות, חשבתי שזה מאוד לא נכון לא לענות לשאלות מהקהל תוך כדי ההרצאה ולשמור אותן לסוף: היה לי חשוב להעניק מענה וערך מיידי, גם אם זה אומר לקטוע את חוט המחשבה שיצרתי עבור המרחב. לקח זמן עד שהבנתי שכן, הבמה מייצרת היררכיה, בין אם אני רוצה או לא. אני צריכה ללמוד לקחת את המרחב, לתפוס אותו בדרך שלי, בשביל זה אני כאן. אחרי כמה התנסויות נוראיות עם אינדיווידואלים שחיפשו לריב והיו חסרי סבלנות (התשובה לרוב השאלות חיכתה ממש מעבר לשקופית הבאה) הוכיחו לי שיש זמן לכל דבר: לא לכל שאלה אני חייבת לענות. מותר לי לקחת זמן לייצר פואנטה. יצרתי מסע, צריך לסמוך עליי שאוביל אותו בדרך הנכונה.

🤢6. בחילה - לא הייתה הרצאה אחת בחיי המקצועיים שהייתה פאקינג מעולה שלא הרגשתי שאני עומדת להקיא לפניה. ביום בו אקח את הקשב שלכם כמובן מאליו, אני בבעיה. בעיה מקצועית, בעיה אישית. בעיה רצינית. הבחילה אוספת את הגוף והקשב שלי יחדיו. היא מפעילה לחץ שמוציא ממני מיקוד. היא מזכירה לי שקשב הוא המטבע המשמעותי ביותר שאני יכולה להחזיק בימים אלו, ואם כבר קיבלתי אותו - אני צריכה לעשות הכל כדי לשמר ולתחזק אותו. 60 דקות או 3 שעות, אין הבדל.

❤️7. מציאות - לא כולם עומדים לאהוב אותי או להקשיב לי כשאני שם, על הבמה. אתם יודעים מה? זה בסדר גמור. על הצילום מופלא: ליה רוזן מגן

200 views

©1991 by Bar Umansky